רותם ואני היינו מגניבים למנגו פרוסות סלמי.
אני זוכרת את חלל המטבח בדירה שברחוב פינסקר הקטן, את ריח הנקניק ואת שנינו רצים יחד עם מנגו לסלון כשהיה אור ירוק לכך שאמא לא רואה אותנו. ומנגו? נהנתה כל כך. כמה דאגנו לה, כמה רצינו שיהיה לה טוב, כמה נהנינו והשתטנו יחד. היום אני מביטה בתמונה הזו בערגה. אני מזהה בה קשר, חברות ואהבה ללא תנאי. מנגו חיה איתנו בבית במשך שנה שלמה ואהבתי אותה כל כך.

כמה שנים לאחר מכן ננשכתי על ידי כלב מהשכונה שלנו. הקלפים נטרפו והפכו את החברים על ארבע לאויבים ואת האהבה אליהם לפחד שליווה אותי במשך שנים. חוויית הנשיכה לצד חוסר ההבנה בשפת הגוף הכלבית הותירו בי תחושות לא נעימות ונרתעתי מכל מפגש עם כלב. עם השנים כשהתבגרתי, אט אט התפוגג לו הפחד וקול פנימי קרא לי לאמץ כלבה. כנראה הייתה זו קריאה של אותה אהבה ישנה.

ואז הגיעה ליקה.
בזכות הקשר שנוצר בינינו נחשפתי לעולם הכלבנות שנגלה בפני כעולם ומלואו. בורכתי ביכולת לשלב את שתי האהבות הגדולות שלי, אנשים וכלבים, למקצוע אחד. בהמשך הדרך הצטרף אלינו טופו והיום אנחנו צוות של שלושה. אני זוכה לעבוד יום יום לצדם, קולגות על ארבע, אשר הוכשרו מגיל צעיר לעבודה הטיפולית ונחשפו למגוון רחב של אוכלוסיות. כל אחד מהם מביא את אופיו הייחודי למרחב וביחד הם משלימים האחד את השני. האמת היא שהם לא צריכים לעשות הרבה, הם בעיקר נוכחים. מקבלים את פני המטופלים עם כשכושי זנב, ליקוקים ואהבה אינסופית.

אני שואפת ליצור עבור כל אחד מהמטופלים שלי מרחב בטוח ומוגן, להעניק להם חוויה של אמון, להביט בהם בגובה העיניים ולקבלם כפי שהם. עם התפתחות הקשר ובניית האמון של המטופל בי ובמרחב, נוכל יחד להתבונן, לשאול שאלות ולצאת לדרך משותפת. אני מאמינה שבכוחם של הקשר והאמון הנוצרים בחדר הטיפולים להביא להפנמה של מערכת יחסים מיטיבה המספקת ביטחון ומקרינה אל המציאות שמחוץ לחדר הטיפולים.

טיפול רגשי הוא מסע ולעתים אנחנו ממש רצים למרחקים.
המסע הזה יכול להיות נפלא, מרתק ומרגש כאשר חבר על ארבע שותף לו.
שלכם,
יעל